החלטה בתיק ת"א 43287-11-11

בקשה מטעם התובעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדות הרפואיות שליד המוסד לבטוח הלאומי (להלן: " המל"ל"), בהתאם לסעיף 6 ב' ל-חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים , התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפלת"ד").

רקע כללי וטענות הצדדים

1.      התובעת ילידת 14/12/1950, נפגעה בתאונת דרכים ביום 9/12/2004, כאשר מלגזה פגעה בה כהולכת רגל.

2.      התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. ועדה רפואית במדור נפגעי עבודה, אשר בדקה את התובעת ביום 2/8/2005, קבעה לה נכות זמנית בתחום האורתופדיה בשיעור 10%, עד ליום 31/10/2005. ועדה רפואית שבדקה את התובעת ביום 4/12/2006 קבעה כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורתופדיה, הנוירולוגיה, או הפסיכיאטריה, עקב התאונה.

כעבור מספר שנים הגישה התובעת תביעה לקביעת נכות בגין החמרת מצב במדור נפגעי עבודה; ועדה רפואית שבדקה אותה ביום 5/1/2011 קבעה כי לא חלה החמרה במצבה של התובעת וכי לא נותרה לה כל נכות עקב התאונה.

3.      במקביל לבדיקתה במדור נפגעי עבודה, הגישה התובעת תביעה לגמלת נכות במדור נכות כללית במל"ל. ועדה רפואית במדור נכות כללית, שבדקה את התובעת ביום 17/8/2005, קבעה לה נכות אורתופדית בשיעור 20% בגין הגבלה בינונית בתנועות הגב; 10% בגין כאבים בברכיים, ו-10% נכות נפשית בגין תגובה דיכאונית. סה"כ נכות רפואית משוקללת בשיעור 36%.

כעבור מספר שנים, במקביל לבקשה להחמרת מצב במדור נפגעי עבודה, הגישה התובעת תביעה נוספת לדרגת נכות כללית. בעקבות כך היא נבדקה על ידי ועדה רפואית ביום 22/5/2012, אשר קבעה לה נכות נפשית בשיעור 40% בגין תסמונת אורגנית; נכות נוירולוגית בשיעור 30% בגין כאבי ראש, שינויים ברקמת המוח ומצב לאחר חבלת ראש; נכות אורתופדית בשיעור 20% בגין הגבלה בינונית בתנועות הגב, ו-10% בגין הגבלה וכאבים בברכיים. כמו כן, נקבעו לתובעת נכויות בגין ליקויי ראיה וסכרת.

4.      לטענת התובעת, על פי הפסיקה יש להתיר לה הבאת ראיות לסתור לנוכח הפער הניכר בין הממצאים שנקבעו על ידי הוועדות השונות של המל"ל; במקרה זה מתקיימות הנסיבות המצדיקות מתן רשות להביא ראיות לסתור, שכן היא לא סבלה מבעיות אורתופדיות, נוירולוגיות, או נפשיות לפני התאונה; מאז התאונה היא החלה לסבול מכאבים חזקים בגב ובברכיים ומכאבי ראש וסחרחורות בגינם אירעו נפילות חוזרות ומצב נפשי ירוד ביותר.

התובעת ממשיכה וטוענת כי, הוועדות הרפואיות במדור נכות כללית התייחסו במפורש לפגיעתה בתאונת הדרכים נשוא דיוננו ולתיעוד הרפואי שסמוך לתאונה, וקבעו כי הנכות החלה סמוך לאחר התאונה נשוא התביעה.

5.      מנגד נטען על ידי הנתבעת כי, בקשת התובעת מגמתית וחסרת תום לב ומהווה ניצול לרעה של הליכי משפט; מהתיעוד הרפואי עולה שלא הייתה פגיעה ממשית בתאונה; התובעת התלוננה בחדר המיון על פגיעה בגב, קרסול ימין, מרפק יד וצלעות מצד ימין, אך לא התלוננה על פגיעה בראש; התובעת עברה תאונה בביתה ביום 14/6/2005 בטרם נבדקה על ידי הוועדות הרפואיות בענף נכות כללית ונחבלה בראשה; אין סתירה בין קביעת הוועדות לנכות כללית לבין קביעת הוועדות לנפגעי תאונת עבודה, שכן הנכות שנקבעה לתובעת במדור נכות כללית נקבעה ללא קשר סיבתי לתאונה הנדונה; הוועדות הרפואיות במדור נכות כללית לא ייחסו את הנכות לתאונה; הוועדות הרפואיות בענף נפגעי עבודה בחנו את התיעוד הרפואי לאחר התאונה ובקשר אליה, ובהתאם לבדיקה מקיפה אשר ערכו, הן קבעו כי אין כל נכות עקב התאונה; לא הוצג כל פגם היורד לשורש הענין בהחלטת הוועדות הרפואיות שמצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

דיון ומסקנות

6.      על פי הפסיקה, מתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, נעשה בנסיבות יוצאות דופן וחריגות (ראו: בר"ע 721/85 סלע נ' פתייה, פד"י ל"ט(4) 839). ככלל,  ניתן להתיר הבאת ראיות לסתור רק במקרים שבהם נתגלה פגם מהותי בהליך שהתנהל בפני ועדת המל"ל, דוגמת תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי (ראו: בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פד"י ל"ט (4) 509).

7.      מהפסיקה עולה כי פער ניכר בין קביעות הוועדות הרפואיות השונות של המל"ל עשוי לשמש שיקול משמעותי בהחלטה אם להתיר הבאת ראיות לסתור (השוו: רע"א 8684/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' מרזוק (פורסם בנבו).  עם זאת, נקבע כי קיומו של פער גדול לכשעצמו, כשהוא לבדו, אינו מהווה טעם מספיק המצדיק הבאת ראיות לסתור (השוו: רע"א (י-ם) 129/89 הורוביץ נ' וסילה (פורסם בנבו)).

8.      כידוע, בדיקתן והתייחסותן של הוועדות הרפואיות בענף נכות כללית שונה מזו של הוועדות במדור נפגעי עבודה. בעוד שהוועדות לנכות כללית מתייחסות למצבו הרפואי של הנפגע ללא זיקה למקור הנכות ולקשר הסיבתי בין תאונה מסוימת לבין הנכות, הוועדות בתחום נפגעי עבודה מתייחסות אך ורק לנכויות הקשורות לתאונת העבודה.

בענייננו, עיון בפרוטוקולים של הוועדות בענף נכות כללית מעלה כי אמנם התובעת ובא כוחה הזכירו במסגרת התלונות שלהם את פגיעתה של התובעת בתאונת הדרכים, אולם התייחסות הוועדות היו למצבה הכללי והכולל של התובעת, ללא התייחסות ספציפית ומיוחדת לפגיעתה בתאונת הדרכים נשוא דיוננו.

לעומת זאת, עיון בפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות בענף נפגעי עבודה מעלה כי הוועדות התייחסו לפגיעתה של התובעת בתאונת הדרכים נשוא דיוננו. בסיכום ומסקנות הוועדה הרפואית האחרונה בענף נפגעי עבודה מיום 5/1/2011, הוועדה קובעת במפורש כי:  " מצבה הנפשי של התובעת אינו קשור לתאונה הנדונה...".

בעניין פגיעת הראש והנכות הנוירולוגית מציינת הוועדה כי: " הוועדה שוללת קשר סיבתי לפגיעת ראש. בדו"ח המיון מצוין כי נפגעה ביד ורגל ימין וגב ללא ציון חבלת ראש...".

יוצא, אפוא, כי הוועדות הרפואיות בענף נפגעי עבודה התייחסו במפורש לסוגיית הקשר הסיבתי בין מצבה הנפשי והנוירולוגי של התובעת לבין פגיעתה בתאונה, וקבעו כי נכותה של התובעת אינה קשורה לתאונה נשוא התביעה.

בנסיבות אלה, אינני רואה הצדקה למתן היתר להבאת ראיות לסתור בתחום הפסיכיאטריה והנוירולוגיה.